שנת 2016 מתקרבת לקצה, וזה הזמן לעשות שני דברים: א' – להביט לאחור ולראות מה הגשמנו השנה, כיצד התקדמנו. ו-ב' – להביט קדימה ולבחור את המטרות והיעדים שלנו לשנה הקרובה. אם אפשרות א' – המבט לאחור, מדכא מדי, תעזבו את עצמכם מזה ודלגו ישר ל-ב'.

מחלה בשם התחלה

היה הייתה פעם… התחלה

אחת המחלות הקשות בהן לוקים אנשים כותבים, ואני לא מוציא את עצמי מן הכלל, היא מחלה בשם התחלה. אולי אתם מכירים את זה – בעצם, לא אתם, אתם בסדר, אתם – חבר/ה שלכם – הוא או היא מקבלים פתאום רעיון נפלא לסיפור! הוא חדש! הוא מרתק! הוא גאוני! הוא… סיפור שצריך לכתוב אותו. אז הוא, או היא, או שניהם כדי לסגור את זה ככה, מתיישבים לכתוב את הרעיון לפני שיברח (כמובן שאנחנו כותבים רעיונות מעולים מיד כדי שלא יברחו. כלומר, הם כותבים, אבל הם למדו את זה מאתנו). אבל ברגע שהרעיון נכתב, או אולי אפילו כמה פסקאות, פתאום להבת ההתלהבות מתחילה לדעוך. לאחר מכן, מתבהר תמיד שהרעיון המדהים הוא קצת עבודה בעיניים, כי למרות שבראש הוא הרגיש שלם ונפלא, על הנייר או על המסך פתאום רואים את החורים בבד יותר מאשר את החוטים שיוצרים אותו. כל אותם דיאלוגים וסצנות… הם כל כך משעממים בהשוואה לדברים האחרים… אבל מה אפשר לעשות, שכדי להוציא את הרעיון הנפלא אל הפועל – לסיים סיפור ואולי גם לפרסם אותו, צריך לכתוב גם את כל ה"מסביב".

וכך, אם החברים שלכם הם אנשים כותבים, מספר הסיפורים המותחלים מטפס ועולה, בעוד מספר הסיפורים הגמורים נשאר כשהיה. באופן אישי, לא אגזים אם אומר שיש לי עשרות של התחלות סיפורים! ואני אפילו לא מדבר על העשרות הנמוכות. אז בשנה הקרובה, ואתם מוזמנים לתפוס אותי במילה, אני רוצה לשנות את זה. כמובן שלא אגיד לא לרעיונות שמרגשים אותי, אבל הגיע הזמן גם לסיים כמה מאותם סיפורים, לגרום להם לנוח על משכבם ולהפסיק לרדוף אותי, לראות כמה רחוק אני יכול לקחת אותם. אני מבין שיותר מהיעד, חשוב ליהנות מהדרך, אבל מדי פעם, אני גם רוצה אשכרה להגיע לאנשהו.

להתחיל מבראשית

אחת לזמן מה, אני מחליט שזהו, הגיע הזמן להפוך את החלום למציאות, לשבת, לנער מאבק את הרעיונות לסיפורים שאספתי (אני מחזיק את כולם, או מרביתם, במחברות שמוקדשות במיוחד למטרה זו), ולהתחיל שוב לנסות להכניס את הכתיבה לחיי בצורה סדירה. הלוא בסופו של דבר, יש רק דרך אחת בדוקה להפוך לסופרים, והיא – לכתוב. אלא שכתיבה היא כמו כושר גופני – כשלא עוסקים בה בקביעות, קשה לחזור אליה ולהתחיל מחדש. קשה לקבל את העובדה שזה לגיטימי לחלוטין, לבחור להתיישב מול המחשב או המחברת ולכתוב. זה נכון שבעתיים, כיוון שבחברה שלנו, העיסוק בכתיבה נתפס לעתים קרובות כהשלייה עצמית, כיומרנות ואפילו כיוהרה.

כמו כן, בכל פעם ששבים אל הכתיבה, צריך להתמודד מחדש עם שורה של מכשולים שאופייניים במיוחד להתחלה: הקצאת הזמן, קבלת הלגיטימציה מאנשים קרובים כגון הורים, בני/בנות זוג, ילדים. הם צריכים לקבל את זה שזהו משהו חשוב עבורך, ולא סתם איזה שיגעון חולף. ההתמדה בכתיבה מקלה על האדם הכותב, על הסובבים אותו ודרכם בחזרה אל האדם הכותב. אם לא כך, הקצאת הזמן לכתיבה יכולה להיות מלווה במתחים כה רבים, שעד שמצליחים לקבל קצת זמן לכתוב, המתח והעול הרגשי שנלווה לכך לא מאפשר לכותב/ת לעשות זאת.

הצורך לכתוב

אבל כנראה הסיבה הכי טובה לא להפסיק לכתוב היא שלא/נשים בעלי נטייה לכתיבה, הכתיבה היא צורך. אפשר להדחיק אותו לזמן מה, אבל הוא תמיד חוזר ודורש התייחסות. ולמרות שהכתיבה מלווה בתסכולים ובקשיים רבים, בסופו של יום, היא אתגר מהנה מאין כמוהו. ככל שאני נותן לצד הכותב בי דרור, מעניק לו חופש לבו לידי ביטוי, כך יותר טוב לי, בלי קשר לתוצאה – אם היא רואה אור או לא.

אז הנה, חזרתי לכתוב ואפילו התחלתי להיכנס לקצב ברוח הננורימו. כעת, היעד שלי מעכשיו ואל השנה החדשה שמתקרבת בצעדי ענק, הוא לא להתחיל שוב. היעד הוא פשוט ומורכב כאחד – להמשיך.