כשבערך כל אדם שני בישראל כותב למגירה, אין ספק שמדובר בתחביב הלאומי. לפיכך, הגיע הזמן לשנות את צורת החשיבה לגבי כתיבה ולהעניק לה לגיטימציה בכל צורותיה.

"מי אתה בכלל! מי אתה בכלל שאתה חושב שמישהו יוציא לאור משהו שאתה כותב! מי אתה בכלל חושב שירצה לקרוא אותך?!" צעקה עליי חברה לעבודה, שעברה לידי בדיוק כשהדפסתי לעצמי טיוטה של סיפור שעבדתי עליו. זאת הייתה חוויה מטלטלת ולא נעימה. זה קרה לפני שנים רבות ולא שכחתי אותה עד היום. אף על פי כן, האמינו או לא, אותה עמיתה לעבודה לא רצתה ברעתי. סביר להניח שהיא עצמה הייתה כותבת מתוסכלת, אולי אפילו ניסתה לפרסם משהו מכתביה ללא הצלחה. בכל מקרה, דבריה לא נורא השפיעו עליי מסיבה אחת פשוטה – ידעתי שאני אוהב לכתוב. כלומר, הכתיבה וההוצאה לאור, לטעמי, היו ונשארו שני דברים שונים והייתי ממשיך לעסוק באחד, גם אם לעולם לא הייתי מגיע לשני.

אבל אותה חברה כן נגעה בנקודה חשובה – האם צריך האדם הכותב לשאוף תמיד לצאת לאור, עדיף בהוצאת ספרים נחשבת? לכאורה, התשובה היא כמובן "לא". ובכל זאת, בשיחות סלון, כשאנשים מספרים על כך שהם כותבים למגירה, הדבר נעשה בהתנצלות מסוימת, ובצדק, כי זהו גם האופן בו מרבית השומעים חושבים על כך – שמדובר במשהו נחות, לא רציני, אולי אפילו סיפור כיסוי לעצלנות, חוסר כישרון או תבוסתנות. אחרי הכול, תמיד היית טוב בכתיבה, תמיד אהבת להראות לחברות ולמשפחה את סיפורייך, אז למה שלא תוציאי ספר לאור ותעטי את גלימת ה"סופרת"?

הכתיבה כתחביב

כאן הגיע הרגע לשפוך מעט אור על הנושא, אבל מזווית אחרת. לכל אחד ואחת מאתנו יש תחביב או שניים, דברים שאנחנו נהנים לעשות פשוט כי אנו נהנים לעשותם. אולי אנחנו לא מדהימים בהם, אבל הם מסבים לנו הנאה ודי בכך כדי שנרצה להמשיך ולעסוק בהם. האם כל מי שמתאמן בחדר הכושר רוצה להיות מפתח גוף תחרותי? ואם לא, האם הדבר מפחית את הלגיטימציה שלו/ה להתאמן? האם כל מי שאוהב לצייר/לצלם/לפסל חייב לשאוף להיות אמן מוכר עם תערוכות בגלריות ברחבי העולם? ואם הוא לא, האם הדבר מפחית מן הזכות שלו/ה לאחוז במכחול? להביט מעבר לעינית המצלמה? להעביר שעות בפיסול מחומרים שונים? האם כל מי שאוהב לשיר במקלחת, או כשהוא לבד בבית, אמור לשאוף להוציא אלבום ולהופיע בכל העולם? התשובה לכל אלה היא, כמובן, "לא". למה, אם כן, החברה מתייחסת לכתיבה אחרת? האם לא הגיע הזמן שנסתכל גם על הכתיבה אחרת ופשוט נגאל את עצמנו מעול האחריות והשאפתנות המופרזות?

כפי שכתבה זאת שגית אמת, סופרת ומנחת סדנאות כתיבה:

הלוא כולנו נולדים יצירתיים, זה כבר ידוע. כשאנו ילדים, אנחנו רוקדים בלי חשבון, מדברים בקול אל דמויות דמיוניות, ממציאים מחזות שלמים ולא מתביישים לשחק בהם את כל התפקידים.

זה קורה די מהר, אבל מגיע איזה רגע, בגיל ההתבגרות נניח, שבו אנחנו מסתכלים על עצמינו מהצד נדבקים לקיר במסיבה, מניעים את השפתיים בלי קול כשכולם שרים מסביב, כותבים למגירה.

כילדים, לא ממש אכפת לנו אם אנחנו טובים או לא במה שאנחנו עושים. אנחנו נהנים לעשות דברים שעושים לנו טוב. אבל גם כמבוגרים, אם זה עושה לנו טוב ולא פוגע באף אחד, אין בעצם סיבה שלא לכתוב לשם הנאה. נראה לי שהנקודה הובנה. מותר לכל מי שרוצה לכתוב!

אבל למה להשקיע בזה כל כך הרבה?

אוקי, סבבה, אם אתם רוצים לכתוב, תכתבו! אבל למה זה צריך לבוא על חשבון דברים אחרים? למה את צריכה להוציא כסף על סדנאות כתיבה? למה אתה לא יכול גם להוציא את הילדים ולשטוף את הבית? למה, למה, למה… פעמים רבות, לאנשים הסובבים אנשים כותבים, יש הילה מסוימת סביבם, הם יכולים לחשוב שזה מקסים ואף מושך… בהתחלה. אבל המציאות הקשה היא, שכתיבה תמיד באה על חשבון משהו, בין אם מדובר בכסף, בזמן, בזמינות רגשית או בדברים אחרים. הלחץ המופעל על האדם הכותב רק מחריף עם השנים, ובייחוד אם הכתיבה לעולם לא מגיעה לכדי הוצאה לאור. אז בשביל מה אתם מוציאים על זה כל כך הרבה זמן וכסף?

האמת היא שגם כאן הכתיבה זוכה ליחס לא ממש הוגן. רוצים לקנות בגדי ספורט, גם כשאינכם ספורטאים תחרותיים? בטח. רוצים לקנות נעלי ריצה, מכשירי כושר, ציוד מטבח, ספרים שלא תקראו, כלי עבודה, מחשב חדש, מצלמה חדשה… כל אלה ורבים אחרים מתקבלים, פחות או יותר, בהבנה גם אם לא תמיד באהדה. אבל להוציא כסף על סדנת כתיבה? לצאת לחופשת כתיבה? להקדיש פרק זמן יומי/שבועי רק לכתיבה? בשביל מה זה טוב?

התשובה, שלי לפחות, לשאלות ה"למה", היא "למה לא". הכול שאלה של סדרי עדיפויות. כמו שמתאמנים חובבים שואפים לשפר את יכולותיהם, צלמים חובבים שואפים לשפר את כישוריהם בצילום וכך הלאה, אין שום סיבה שאנשים כותבים – גם אלה שכותבים כתחביב, למגירה – לא ישאפו לשפר את יכולותיהם, לקנות ספרי הדרכה, ללכת לסדנאות, למפגשי כתיבה ועוד. אין שום דבר – אינהרנטי או אחר – שהופך את ההשקעה בכתיבה לפחות לגיטימית. והאמת? בסך הכול, כתיבה היא תחביב יחסית זול, בהשוואה לתחביבים אחרים.

באשר להשקעת זמן? גם כאן מדובר בעניין של סדרי עדיפויות ושל לגיטימציה. מאמנת כושר שאני מכיר נוהגת לומר ללקוחותיה, "אם יש לך זמן לצפות ב'האח הגדול', יש לך זמן להתאמן". למעט מקרים קיצוניים ומכשולים חולפים, יש לכל אחד מידה מסוימת של פנאי אותה ניתן להקדיש לכתיבה. לאנשים יש פנאי לתחביבים רבים ושונים וכתיבה אינה פחות חשובה או פחות לגיטימית מהם. בשורה התחתונה, אם אתם רוצים לכתוב – זכותכם להשקיע בכך ככל שברצונכם וידכם מסגת.

שחררו, שחררו לחץ

לא זאת בלבד שכתיבה כתחביב אינה נחותה בשום צורה, יש לה גם יתרונות רבים. תופתעו לגלות מה ביכולתכם לעשות, אם רק תשתחררו מן הצורך לעשות זאת מושלם ולשאוף לגדולות ונצורות. אפילו ג'.ר.ר. טולקין, בכבודו ובעצמו, לא כתב את "ההוביט" מתוך כוונה להוציאו לאור ו"אליס בארץ הפלאות" של לואיס קרול החל את דרכו כסיפור מתנה. גם "פו הדוב" לא ממש התחיל את דרכו בכוונה. סביר להניח שכמה מן היצירות האהובות ביותר בעולם נוצרו בדרך זו ממש – ללא כוונה מוצהרת להוציאן לאור, קל וחומר להרוויח מהן.

לפיכך, ניתן לראות שלפעמים, החופש לכתוב מוליד תוצאות לא צפויות. שחררו! מותר לכם להתחיל לכתוב למגירה ולהחליט אחרת בהמשך. מותר לכם לכתוב לפרסום ואז להחליט לגנוז את כתב היד ולהפקידו בידי המגירה. לאומנות הכתיבה יש כל מיני חוקים, אבל לעצם הכתיבה עצמה – אין. אם אתם אוהבים לכתוב, הלחץ של להיות הכי טובים שיש עלול רק לשתק אתכם ולהרחיקכם ממשהו שאתם אוהבים לעשות. לכן, כמו שנהוג לומר "שירו כאילו איש אינו מאזין, רקדו כאילו איש אינו רואה," ולכך נוסיף פשוט "כתבו, כאילו איש אינו קורא".

כתיבה נעימה!

נדב מילר-אלמוג